סיפור חייו של ראובן אופיר

סבא ראובן מספר:
נולדתי ב 27 למרץ 1941 בבית החולים על שם דנצינגר בתל אביב. גרנו ברחוב סוקולוב מספרים 9 ו 11 בכפר סבא.
שם משפחתי היה אופנהייםOppenneim

אבא שלי:
יוליוס אופנהיים, נולד ב 29/3/1904 ברלין ,
ב – 1921 נסע להולנד ללמוד , עבד במשתלות שנה וחצי.
ב - 1925 עלה לארץ עם ויזה של תייר ,
ב - 1927 נסע לקליפורניה . עבד בחקלאות וב – 1931 חזר ארצה אחרי סיבוב בעולם דרך יפן .
ב – 15 למרץ 1935 התחתנו אבי יוליוס ואמי לוטה ברחובות. אבי היה בן 89 כשניפטר ב 1993.

אמא שלי:
שרלוטה (לוטה) - נולדה ב – 10 לינואר 1908 באושוונצ'ים . Oswiecim
עלתה לארץ ב- 1931 , הייתה שנה בנהלל .
סבתא וסבא ליברמן (ההורים של אמי) ביקרו בארץ ב – 1934, אמא שלי גרה באותה תקופה בירושלים (פסח 1934). הוריה של אמי פגשו את אבי (אשר עליו סיפרה להם אמי, בתם, במכתבים) וערכו את ליל הסדר של אותה שנה יחד עם בתם וחברה (הוריי). בשלב זה אבא אז עדיין לא היציע נישואין לאמא. אמי נפטרה בגיל 84 ב 1989.

פרנסת המשפחה:
לאבי היה משק עופות גדול בחצר. הגודל שלו ושל הבית היה 6000 מ"ר. ממשק העופות הינו מתפרנסים. מכרנו אפרוחים במדגריה. אמי לא עבדה מחוץ לבית ולמעשה ניהלה את המשק הגדול.

האחים שלי:
אחותי רחל מבוגרת ממני בשנתיים וחצי ויש לי אח תאום לא זהה שקוראים לו אמיר. אני הגדול מבין שנינו (בחצי שעה) ואני מאוד אוהב את האחים שלי וקשור אליהם.

תקופת הילדות שלי:
הילדות של הזמן ההוא הייתה תקופה נחמדה. הכל היה לאט יותר: לא היו מכוניות, לא היו מחשבים לא הייתה טלוויזיה.. אספר לך איך ניראה בוקר של ילד בתקופה הזאת: יצאתי מהבית מזרחה, הכול שדות, הלכתי לבית הספר אוסישקין ברחוב רוטשילד בכפר סבא, בית ספר גדול שעד עכשיו קיים (ואח"כ למדה בו גם אמא שלך – שרי). הייתי חוזר חזרה הביתה בתוך שדות שלא נגמרו... ובניהם בתים קטנים. הלכתי 20 דקות לבית הספר, לא פחדתי ללכת לבד. גמרתי את בית הספר היסודי ע"ש אוסישקין בשנת 1955.

השכנים שלנו:
ברחוב שלי, רחוב סוקולוב בכפר סבא, היו רק 3 בתים. הבית הראשון של משפחת טמפלהוף, הבית השני שלנו ובסוף הרחוב בצד המזרחי, היה של משפחת קדרי. במשפחת טמפלהוף גר יוסף שנהרג במלחמת השחרור בגיל 20 הוא היה מבוגר ממני ב 14 שנה. לא הייתי חבר שלו בגלל הפרש הגילים, אבל אני זוכר אותו עד היום.
כולם היו חברים של כולם. לא היה טלפון כמו היום אז לא הינו נפגשים אחרי צהריים היינו נפגשים בבית ספר וזה היה מספיק. לפעמיים נפגשנו לאחר בית הספר ושיחקנו כדור-רגל אבל לי לא תמיד היה לי זמן כי הייתי צריך לעזור במשק ולכן לא תמיד היה זמן לחברים. אחרי השיעורים הייתי עוזר לאבא ואמא.

החגים:
החגים תמיד היו דבר יפה. בסוכות הינו תמיד בסוכה בחוץ והיינו עוזרים לצפות אותה בסכך, התכנסנו ביחד בסוכה ומאוד אהבתי את סוכות. גם בפסח היה כיף. התכנסו כולנו ביחד. אני זוכר את החג הזה בתור כנס משפחתי משותף. גם דודתי וגם סבא וסבתא היו באים. לסבי קראו דב ליברמן.
בפורים התחפשנו לקאובואים, לסבא וסבתא ועוד... לא אהבתי את פורים. זה לא היה חג מיוחד בשבילי. את חנוכה אהבתי. אני זוכר ששנה אחת (1950)בחנוכה ירד המון שלג, ישבנו כולם בית החמים, אכלנו סופגניות והיה כל כך טעים.

ימי הולדת:
תמיד היו חוגגים לי ימי הולדת עם אמיר, כי אנחנו תאומים. יש לי תמונה מיום ההולדת שלי מהגן, בגיל 6.

הינה, אני הילד שמימין על הכסא, ואמיר משמאל:

סיפור מצחיק מבית הספר:
הינו בערך בכתה ה' בבית ספר אוסינשקין בכפר סבא,
בזמנו לא היו המון כיתות הייתה כתה אחת, למדתי באותה כתה עם אחי התאום אמיר, יום אחד אמיר הרגיז את המורה והיא אמרה "הרגזת אותי מאוד, מחר אל תבוא לבית הספר ללא הורים!".
למחרת, אמיר הגיע לבית הספר ואני התעכבתי ולא הגעתי בבוקר לבית הספר. המורה ראתה בבוקר שיש רק אחד מהילדים התאומים, וחשבה שהילד שנמצא זה אני, ושהמאחר הוא אמיר שלא הגיע, כי עדיין לא הגיעו הוריו. הגעתי לשיעור אחרי חצי שעה ביקשתי מהמורה רשות לשבת, אך תשובתה הייתי "לא, אתה הגעת בלי הורים והבטחת שתגיע עם הורים, אז לא תשב". "לא הבטחתי כזה דבר!" השבתי, ואז כל הילדים בכתה צחקו, כי כולם ידעו שאני לא הפרעתי אתמול, וזה היה אחי אמיר שהפריע. המורה מאוד התביישה, היא כל כך התביישה שהיא אמרה לי פשוט, טוב תשב, ושככה לאמיר את כל הסיפור עם ההורים!.

תמיד היו מתבלבלים ביני לבין אמיר, לפעמיים זה היה נורא מצחיק, לפעמיים זה היה נורא מעצבן.